אף פעם לא הייתי רזה.

בשביל ילדה שלא מתעסקת בזה כביכול, הייתי “גדולה” יותר ביחס לחברות שלי.
אני גם לא חושבת שהתעסקתי בעניין הזה אי פעם עד כיתה ו’.
אפשר לומר שעד גיל מסויים לא הייתי “מקובלת” בכיתה. אמנם כן היו לי המון חברים “מקובלים” אבל לא הייתי זו שכולם רוצים. תמיד הייתי מוקפת חברים אבל מעצם היותי אדם מצחיק ואנרגטי.
איך אומרים.. אנרגיה מושכת אנרגיה. תודה לאל עד היום אני כזו.
חשבתי ועדיין חושבת שהנוער היום הוא קשוח. הכל פרוץ, מסוכן וגדול יותר.
אצלנו בזמנו הכל היה קטן יותר ויחד עם זאת משמעותי. היינו צריכים להילחם על מקומנו חברתית. זה לא היה תלוי באיזו תמונה תעלי לפייסבוק או לאינסטגרם וכמה לייקים תקבלי, זה היה תלוי בהתנהגות שלך, באיך תתלבשי, כמה חברים יש לך.. הכל היה ממש פיזי ומוחשי.
“המלחמה” הייתה אמיתית כשלצאת למפגש עם חברים זו היתה חובה כי אם אתה לא שם אתה לא קיים. להיות נוכחת ועם נוכחות היתה חובה כי להשמיע את הקול שלך היה חשוב.
אז תסלחו לי אם באיזשהו שלב כשילדה מסויימת היתה צוחקת על הבטן העגלגלה שלי ולי הרגיש באותו רגע שהגיעו מים עד נפש, התקרבתי אליה עם תנועת יד של עוד שניה סטירה ואמרתי בכעס “אם עוד פעם תעירי לי על הבטן שלי את תחטפי ממני!” לא באמת הייתי מסוגלת אבל הייתי צריכה אמירה, הייתי צריכה להיות נוכחת.
מאותו רגע הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד לצחוק עליי או על הגוף שלי לעולם.
בתור ילדה שגדלה עם אמא רזה (זה כבר לפוסט אחר) היה לי די והותר ממנה לכן אני לא צריכה שגם אנשים שלא מכירים אותי יעירו לי.
מהילדות אני “נלחמת” עם הגוף שלי. לפעמים מאוד אוהבת אותו ומרגישה ממש סקסית והכי יפה בחדר ולפעמים בא לי להכנס לאיזה שק ולהשאר שם. אני לא חושבת שזה משהו שקשור לדימוי הגוף כי אם תראו אותי בחוץ עם האנרגיות והשמחה זה אמיתי אני לא נותנת לעניין הזה להעסיק אותי בפועל או להתעסק במה חושבים עליי כי מה זה יעזור לי?
בעיניי זה משהו נשי, איזושהי ציפייה קבועה לגבי תכונה שמוחדרת לנשים להיות רזות וחטובות.. וזו הסיבה שאני מנפצת את זה, אני מעדיפה להיות שמחה ומאושרת ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להיות חזקה יותר, פעילה יותר ואנרגטית.
כל הקטע של הנראות החיצונית זה בונוס של ללבוש בגדים שאני אוהבת ואם זה מה שאני אוהבת אז אני אעשה את זה בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר או למען מה יגידו.

בואי לרקוד איתי ולאהוב את עצמך כמו שאת!!